 |
| מוח-מוח (מקור תמונה) |
כזכור, בסוף הרשומה
ציינתי שגם מחלות פסיכולוגיות ונוירולוגיות מושפועות מפלורת המעי, ובכתבה הזו
הבטחתי להסביר איך. אז לשם התחלה, עליכם לדעת משהו שהרבה אנשים לא יודעים, אך הוא
קריטי להבנת ההמשך. ה''משהו'' הזה הוא העובדה שלמעשה, יש לנו 2 מוחות:
המוח הראשי (''מוח-מוח'') והמוח השני, הלוא הוא מוח המעיים (''מוח-מעיים'').
נשמע לכם מופרך?
אז מה תגידו על העובדה
שבשנים האחרונות המדע מגלה שמצבים ופעולות כמו סטרס, מוטיבציה, זיכרון ולמידה
מושפעים יותר ממערכת העיכול ופחות מהמוח?
ואיך תסבירו את העובדה שכל מחלות המעי הדלקתיות כמו
קרוהן וקוליטוס משפיעות בצורה שלילית על הנפש, וגורמות לדכיאון וחרדה?
 |
| אני לא מעיים. אני מוח-מעיים! (מקור תמונה) |
זה לא מפליא כאשר לוקחים
בחשבון שמערכת העיכול (ובעיקר המעיים) כוללת 500 מיליון תאי עצב (יותר מחוט
השדרה!), 80% ממערכת החיסון, 2 ק''ג של חיידקים, וכ-20 הורמונים שונים. מה גם,
שהיא המערכת עם שטח הפנים הגדול ביותר בגוף ועם הכי הרבה חיבור למזון, לדם ולמערכת
העצבים. אין פלא שהיא כל כך משפיעה.
מעניין לדעת שבעבר חשבו
שמוח המעיים הוא חלק ממערכת העצבים האוטונומית (שאחראית על הפועולות שאנחנו לא
שולטים עליהן בצורה מודעת), אבל היום כבר מבינים שמוח-מעיים הוא מערכת עצמאית
לחלוטין, שפועלת על דעת עצמה. אומנם מוח-מוח ומוח-מעיים מקושרים (באמצעות העצב
התועה), ומשפיעים אחד על השני באופן דו-סיטרי, אבל למעשה, גם אם הקשר בין המוח
למעיים מתנתק, המעיים ימשיכו לתפקד כרגיל (אנשים בתרדמת בכל זאת ממשיכים לעכל...).
ומה משפיע על מוח המעיים? ניחשתם נכון – חיידקים.
החיידקים הממזרים הללו
משפיעים לא רק על הבריאות
החיסונית שלנו, אלא גם על הבריאות
הפסיכולוגית (הנפשית), הבריאות הנויורולגית (שבין היתר קשורה
למחלות הדמציה), ובנוסף, הם
גם שולטים על תחושות הרעב, השובע ואף על התשוקה למזון מסוים.
וכזכור מהרשומות הקודמות, הרכב אוכלוסיית החיידקים (פלורת
המעיים) תלוי בתזונה שלנו. לפיכך, מתבהרת לנו המשוואה הבאה:
תזונה = הרכב אוכלוסיית החיידקים =
בריאות פסיכולוגית, נוירולוגית וחיסונית.
אבל לפני שנתקדם הלאה, חשוב לי להבהיר שני דברים:
1. זה נכון שתזונה משפיעה על הרכב אוכלוסיית
החיידקים במעי, אבל מדובר כאן במכלול ולא בפרט. כלומר, לא כל גרגר
עוגה באמת משפיע, אבל ככל שכמות ה''גרגרים'' עולה, כך גדלה ההשפעה של אותו מזון.
בקיצור, לאכול עוגה מדי פעם (פעם בחודש נניח) זה בסדר.
2. זה גם נכון שכתבתי שלחיידקי המעי יש
השפעה על מחלות נוירולוגיות (למשל, דמנציה ובין היתר אלצהיימר), ואני גם אוסיף
ואומר שכמעט לכל המחלות הכרוניות מושפעות מהם (כן, גם סרטן וסוכרת), אבל זכרו שהם
לא הגורם היחיד! יש עוד המון השפעות שונות – חלקן קשורות גם לתזונה וחלקן
קשורות לאורכי חיים אחרים. במילים אחרות, להתחשב רק במעי ובחיידקים ולהזניח פעילות
גופנית, שינה ומחשבות חיוביות לא יגרום לכם להיות ''חסינים'' מפני המחלות והנזקים
שדנו ונדון בהם.
אז עד עכשיו הבנו שכמעט כל מה שאנו אוכלים משפיע על
אוכלוסיית החיידקים במעי, ושהרכב אוכלוסיית החיידקים קובע בתורו גם את הבריאות
הפסיכולוגית והנוירולוגית (והחיסונית, אבל על זה דנו ברשומה הקודמת).
אבל עד כמה זה משפיע וכיצד? את התשובות נוכל לגלות
בהסתכלות על ניסויים שונים. אומנם רובם נעשו על עכברים, אך אין זה אומר שהם חסרי
משמעות לגבי האדם.
הניסוי המפורסם ביותר
שהוכיח קשר בין חיידקי המעי למוח הוא הניסוי שהראה שעכברים שהואכלו בתערובת
פרוביוטים למשך שבוע הפגינו הרבה יותר מוטיבציה כאשר נבדקו ב''מבחן השחייה
הכפויה'':
מבחן השחיה הכפויה הוא
מבחן שנעשה בעכברים על מנת לבדוק תרופות נוגדות דיכאון לרוב. במבחן מכניסים את
העכברים למיכל מים ובודקים כמה זמן הם ינסו לשחות כדי להציל את עצמם. כאשר עכבר
כלשהו מוותר, הוא מתחיל לצוף בלית ברירה ומחכה באדישות לגורלו. ידוע שעכברים דיכאוניים
מוותרים מהר יותר, ולכן כאשר נותנים לעכבר תרופה נוגדת דיכאון סביר להניח שהוא
ינסה להציל את עצמו זמן ממושך יותר. אם זה לא קורה, התרופה נכשלת במבחן.
בשנת 2011 צוות חוקרים
לקחו את המבחן הזה רחוק יותר, ורצו לבדוק האם הרכב חיידקי המעי משפיע גם הוא על
כמות המוטיבציה של העכברים להינצל. לשם כך, הם לקחו קבוצת עכברים, ואת מחציתם
האכילו בחיידק פרוביוטי (לקטובצילוס רמנוסוס אם זה באמת מעניין אותכם) למשך מספר
שבוע לפני המבחן.
התוצאות היו מהפכניות: העכברים שהואכלו בחיידק הפרוביוטי הפגינו מוטיבציה רבה יותר
בהשוואה לעכברים שאכלו רגיל, ובדמם היו פחות הורמוני סטרס. זאת אומרת, שאולי בכלל
לא צריך תרופות נוגדות דיכאון – אפשר פשוט לאכול פרוביוטיקה!
אבל איך ולמה זה קרה? מה הקטע של החיידקים?
מסתבר שהיצורים
ה''תמימים'' הללו שמתגוררים אצלנו במעי מפרישים מוליכים עצביים (כמו
דופמין וסרוטונין הידועים) וחלבונים דמויי הורמונים העוברים דרך העצב
התועה (עצב הואגוס) ומגיעים הישר לאזורים מוחיים שאחראים על עיבוד רגשות, למידה, זיכרון וגם...רעב (הנקודה תובהר בהמשך).
למשל, מסתבר שהחיידק
הפרוביוטי בו הואכלו העכברים מהבחן מפריש את המוליך העצבי ''GABA'' – שמרגיע את הפעילות
העצבית, ובין היתר, משמש כחומר הפעיל בתרופות נוגדות דיכאון ידועות. במילים אחרות
- החיידק הפריש את אותו חומר שאותו ''מפרישה'' התרופה!!!
לנושא אחר – ד''ר נטשה
קמפבל-מקברייד היא כנראה הד''ר המפורסם ביותר בתחום חיידקי המעיים והשפעתם
הבריאותית על המוח. לאור עבודותיה ומחקריה עם ילדים אוטיסטים, סכיזופרניים,
היפראקטיביים (ADHD) ועם הפרעות קשב וריכוז (ADD), היא ראתה שלרבים מהם
יש גם בעיות עיכול (יציאות רעות, כאבי בטן, נפיחות, גזים וכיו''ב) והגיעה למסקנה
כי מערכת העיכול של הילד היא המפתח להתפתחותו המנטלית. לטענתה, כל התחלואים
שצוינו ואחרים (כולל אלרגיה, אסתמה ואקזמה), נכללים תחת סינדרום
אחד, ולו היא קראה:
.GAPS'' - Gut And Psychology Syndrome''
Gut And Psychology
Syndrome הוא גם שמו של הספר המצליח שפירסמה, ובו היא סיכמה את כל יתרונתיה
וחשיבותיה של הפרוביוטיקה לבריאות המוח. בנוסף, היא כללה בספר גם סיפורי הצלחה
מדהימים בהם ילדים אוטסיטים מחלימים באופן מושלם באמצעות פרוטוקול תזונה שהיא
ממליצה (שכולל בין היתר הוצאת סוכרים ופחמימות ושילוב מזונות פרוביוטיים רבים).
למעשה, התיאוריה של ד''ר
מקברייד לפיה מערכת העיכול משפיעה על ההתפתחות המנטלית אינה כה מופרכת כמו שהיא
נשמעת: בפעמים (הנדירות יש לומר) שילדים אוטיסטים \ סכיזופרניים \ היפראקטיביים
הולכים לבדיקה אצל הגסטרואנטרולוג, נמצאת אצלם כמות מכובדת של צואה הדבוקה לדפנות
המעיים וכתוצאה מכך נשארת שם זמן רב.
אני מניח שאין מה לפרט
מדי על הבעייתיות של צואה דבוקה וישנה, אבל רק תחשבו כמה מרעין בישין כמו חיידקים
פתוגניים, וירוסים, רעלים וכו' משגשגים על קרקע שכזו. מה גם שלבסוף, החיידקים
הוירוסים והרעלים מוצאים את דרכם לזרם הדם, ומשם גם למוח.
מצב כזה נובע ישירות
מפלורת מעיים לא בריאה. אילו מצע החיידקים במעיים היה מצע פרוביוטי, הוא היה עוזר
בהגנתו על ידי יצירת ''שריון'' סביב כל הדפנות (זוכרים את השפעתם על תאי האפיתל
והביופילם שהם יוצרים?), ולא היה מאפשר לצואה להידבק וליהשאר שם.
פעמים רבות אני רואה ילדים אוטיסטים מתרוצצים עם כוסות
ברד, חמצוצים וסוכריות גומי. בעיית התזונה בקרב אותם ילדים אוטיסטים \ סכיזופרניים
\ היפראקטיביים ידועה מאוד לצערנו, והם לרוב נוטים לעבר תזונה מאוד מצומצת
וחסרת מגוון, הכוללת בתוכה לא יותר מ-5 מזונות שונים. מה גם, שאותם מזונות נוטים
להיות סוכריים או פחמימתיים, נטולי ערכים תזונתיים ומלאי צבע
מאכל.
זה בדיוק מזכיר לי את
הספר ''המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'' שקראנו במסגרת שיעור ספרות בכיתה ט'. הספר
הוא כמו יומן שכותב הגיבור, ששמו כריסטופר. לכריסטופר יש תסמונת אספרגר (שהיא נחשבת
לתסמונת מהקשת האוטיסטית), ולא מעט פעמים הוא מתאר ביומנו את מה שהוא אוכל – אני
זוכר שצוינו שם פעמים רבות בפלות, קרקרים, עוגיות ובמקרה הטוב – קלמנטינות.
כריסטופר גם ציין שהוא בררן מאוד כאשר מדובר בצבע האוכל. אם אני לא טועה,
הוא בחר רק במזונות אדומים, ונמנע אבסולוטית ממזונות חומים וצהובים. אבל מה שאותי
הכי הטריד, היא העובדה (תחזיקו חזק) – שהוא נהג להחזיק צמוד צבע מאכל אדום ולצבוע באמצעותו
כמעט כל מה שהוגש לו באדום!!!
אני יודע שאולי הביקורת
שאני הולך לכתוב כאן יכולה להישמע נוקשה מדי, אבל חלאס! מה נראה לכם, שילד שמטפטף
צבע מאכל על כל אוכל ומבסס את התפריט שלו על פחמימות ריקות בלבד, לא יסבול מבעיות
נוירולוגיות כמו אספרגר או כל השאר?!
אני לא יודע אם לבכות או
לכעוס על המצב הזה, אבל אני מניח שכל הורה שנולד לו ילד אוטיסט היה מספיק נבון
לבדוק כל טיפול \ התמודדות עם המצב, ובין היתר, הוא בטוח קרא לפחות פעם
אחת על חשיבות התזונה. ואם לא – אז תסלחו לי. ובכל זאת, עוד לא פגשתי ילד אוטיסט
או היפראקטיבי שלא התרוצץ עם גומי זוהר. יכול להיות שהבעיה היא שהתכנים הללו לא
חלחלו מספיק לתודעת הציבור, ואז נשאר רק או לבכות על המצב, או לנסות כמה שיותר
להעבירם הלאה – כמו שעשיתי.
מי יודע, אולי כאשר ילדים
עם הפרעות נוירולוגיות יתחילו לאכול כמו שעוצבנו, עם התחשבות מלאה בביולוגיה שלנו,
שכיחות וחומרת האוטיזם והבעיות האחרות שצוינו תצנח במהירות.
ואם אנחנו כבר בנושא, יש
לי שאלה אל משרד החינוך – אם כבר מצאת לנכון להביא לתלמידים בכיתה ט' ספר שמסביר
להם על ההתמודדות הקשה שעוברים האוטיסטים ונותן להם כלים להתמודדות עם השונה, וכך
אולי להכין אותם לעולם האמיתי, למה לא הועלת בטובך להכניס ולו במשפט
אחד את עניין החיידקים הכל כך חשוב (והכה חיוני לחיים)? איך בכלל אפשר ללמד
על מערכת העיכול בלי זה?!
בכל מקרה, קצת סטיתי
מהנושא, ולסיום, אני מקווה שהבנתם את חשיבות הפרוביוטיקה גם למען הבריאות
הפסיכולוגית והנוירולוגית. אבל דעו לכם שהפוסט הזה הולך להתעדכן עוד הרבה - חקר
החיידקים נמצא עכשיו בעיצומו, ובעקר בכל הקשור לנוגדי-דיכאון. כרגע זה רק קצה
הקרחון בהשוואה למידע שהולך להתגלות לנו בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה